יום הזיכרון הלאומי-כאב היסטורי נע קדימה

בשנים הקרות, ביום הקרבת הציבור הלאומי, בשם הארץ, זכרו את המתים והוקיר את זכר הרוחות הגבורה.העיר העתיקה של נאנג'ינג, חוצה את תהפוכות ההיסטוריה, חוותה טקס שלא נראה מעולם בהיסטוריה.בבוקר ה-13, מנהיגי המפלגה והמדינה השתתפו בטקס הזיכרון הלאומי שנערך באולם הזיכרון לקורבנות הטבח בנאנג'ינג על ידי פולשים יפנים.

אין זו תסיסה של סנטימנט לאומי, וגם לא מלמול של טרוניות היסטוריות, אלא משקלה של החקיקה, כבוד ההקרבה והצבא והצגת נושאים מרכזיים במדינה.

אם הזיכרון הוא בגלל זיכרונות שאי אפשר לשכוח, אז הקרבת הציבור מגיעה מהכאב שאי אפשר למחוק.ההיסטוריה חוזרת ל-13 בדצמבר, לפני 77 שנים.מ-13 בדצמבר 1937 עד ינואר 1938 פרצו חיילים יפנים לעיר נאנג'ינג וביצעו רצח המוני טראגי של בני ארצי הלא חמושים במשך שישה שבועות.אכזריות הזוועות וצער הקטסטרופה, בדיוק כמו בבית הדין הצבאי הבינלאומי במזרח הרחוק, כשהשופט ביקש מהפרופסור להיסטוריה האמריקאית בדס להעריך את מספר מעשי הטבח, הוא אמר בחשש: "הטבח בנאנג'ינג כלל כזה טווח רחב.אף אחד לא יכול לתאר את זה לגמרי".

טבח נאנג'ינג אינו קטסטרופה לעיר, אלא קטסטרופה למדינה.זהו כאב בלתי נשכח במעמקי ההיסטוריה של האומה הסינית.אין שום סצנה היסטורית שאפשר להתעלם ממנה, ואין רטוריקה חלופית שאפשר להטות בה.מנקודת מבט זו, הפיכת הצער המשפחתי וצער העיר לצער לאומי היא זיכרון עמוק של אסון עמוק, הגנה נחרצת על הכבוד הלאומי וביטוי לשלום אנושי.עמדה נרטיבית לאומית כזו היא לא רק הירושה והשיפוט של ההיסטוריה, אלא גם הביטוי והתקיפות של המציאות.

כמובן, זו לא רק מדינה שמשתמשת בנקודות הכאב ההיסטוריות של האומה כדי להעביר את התעוררות הזיכרון הלאומי ולהביע את עמדתה לסדר הבינלאומי.בדיוק כפי שאנדרטאות נועדו להתחלה טובה יותר, קורבנות ציבוריים נועדו להתקדם בכאב ההיסטוריה.מי שישכח את ההיסטוריה יחלה בנפשו.לאדם שנפשו חולה בגלל שכחת ההיסטוריה, קשה לחקור את נתיב הצמיחה באבולוציה הליניארית של ההיסטוריה.זה נכון גם למדינה.נשיאת הכאב בזיכרון ההיסטורי היא לא כדי לעורר ולטפח שנאה, אלא להתקדם בתקיפות ביראת ההיסטוריה, לעבר מטרה חיובית.

הכאב של ההיסטוריה הוא קונקרטי ואמיתי, רק בגלל שהאנשים הנושאים אותו הם אינדיבידואלים קונקרטיים ואמיתיים.בהקשר זה, הנושא המתקדם בכאב ההיסטוריה הוא כל אזרח במדינה.וזהו בעצם הביטוי הרגשי שישפוך יום ההנצחה הלאומי.קורבן המשקה בדמות יום ההנצחה הלאומי מראה שהמדינה המופשטת התגלמה, והרצון, האמונות והרגשות של המדינה מתערבבים עם רגשות אנושיים רגילים.זה גם מזכיר לכל אחד מאיתנו שאנחנו יכולים להתעלות מעל יחידים, משפחות ומעגלים קטנים, כמו גם רגשות של דם, מעגלים חברתיים ואזורים כפריים.אנחנו שלם, אנחנו באבל ביחד, והאחריות והמחויבות המשותפת שלנו היא להימנע מהישנותן של טרגדיות היסטוריות.

אף אחד לא יכול להישאר מחוץ להיסטוריה, אף אחד לא יכול להתעלות מעל ההיסטוריה, ואי אפשר להרחיק אף אחד מ"נו".אדם זה יכול להיות חופר היסטורי שכל הזמן מוסיף שמות לקיר הבכי האזרחי, או מטאטא שמנגב את אבק האנדרטה;אדם זה יכול להיות קורא להכנסת יום הזיכרון הלאומי לחזון המדינה, או שהוא יכול להיות עובר אורח בשתיקה ביום הזיכרון הלאומי;אדם זה יכול להיות עובד משפטי שמגן על זכויות האדם של נשים נוחות, או מתנדב שמספר את ההיסטוריה באולם הזיכרון.כל מי שעיצב והפיח ללא הרף את הרוח הלאומית, טיפח והחדיר את המזג האזרחי בכאב ההיסטוריה, תורם פעיל לקידום המדינה ולהגשמת השגשוג הלאומי, ומהווה חוויה ותובנה היסטורית הראויה להערכה. .